ירושלמי- המקור לאיסור מלאכת הוצאה

מיוחדת היא מלאכת הוצאה בשבת, בכך שהיא המלאכה היחידה שחז"ל, בשני התלמודים, מבקשים ללמוד מן הכתוב את איסורה בשבת.

בבבלי (שבת צו) שואלים עליה "הוצאה היכא כתיבא?", ולומדים מן הכתוב "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּֽמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", שמשה רבנו ציוה שלא יביאו דברים לצורך מלאכת המשכן, כלומר לא להוציא מרשות היחיד - מן הבתים, אל רשות הרבים - מקום חניית הלויים, מקבלי התרומה. ומניין שאיסור זה היה דווקא בשבת, ומשום איסור מלאכה? את זה לומדים בגזירה שווה. 

הראשונים הקשו על הבבלי, מדוע לא ללמוד באופן פשוט הרבה יותר, שכיון שהכתוב קורא להוצאה מלאכה - "אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה" - סימן שזו מלאכה, ולא צריך ללמוד בגזירה שווה שזה היה דווקא בשבת, כי תמיד הוצאה היא מלאכה וממילא חל עליה איסור מלאכה בשבת. 

ולכן הראשונים מעדיפים את הלימוד של הירושלמי בעניין זה. 

בירושלמי (שבת א א) לומדים כמו שאמרנו, שהכתוב קורא להוצאת הדברים מרשות לרשות מלאכה, וממילא היא נכללת באיסור מלאכה. 

מה ההבדל העקרוני בין התלמודים?

הראשונים אומרים שמלאכת הוצאה היא "מלאכה גרועה", כלומר לא ברור כל כך מה מלאכה בזה. הרי כל המלאכות עושות שינוי ותיקון בדברים, ובמלאכת הוצאה הכלי או המאכל נשאר אותו דבר, ורק מהות מקומו משתנית, מרשות היחיד לרשות הרבים. 

זו הסיבה לשיטת הבבלי, שלא לומדים שזה נקרא מלאכה, אלא איפה כתוב שזה אסור בשבת. 

אבל בירושלמי שואלים "מניין שהוצאה קרויה מלאכה", ולומדים שזה נחשב מלאכה ממש. 

ביאור הירושלמי הוא שהסדר של הדברים במקומם, הוא דבר משמעותי, והוא נקרא מלאכה.

כשעם ישראל נמצא במקומו, והמקום פועל עליו לטובה, כדברי הזוהר שעם ישראל נקרא עם אחד רק בארץ, אז מבינים יותר את משמעות המקום של כל דבר, ועד כמה שמקומו של כל דבר פועל בתיקון העולם וסדרו. 

בגלות ערכו העצמי של המקום פחות שייך. ולכן ההבנה היא שהמהות של מלאכת הוצאה אינה מהות של מלאכה ממשית, אלא זו מלאכה גרועה, כלומר ערכה הממשי גרוע, והיא בעיקר עוסקת בערך הרוחני של הדברים. ועיין היטב בשיעורו העמוק בעניין זה של אבי מו"ר, בפתח ספרו "משוש הארץ".